<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה פ"ה להקב"ה, צונו לקיים כל מה שחייבנו על נפשנו במבטא מנדר ושבועה וקרבן וזולת זה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ד, רמב"ם הלכות נדרים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים כ"ג כ"ד] מוצא שפתיך תשמור ועשית, ואעפ"י שהובדלו מצות אלו בפסוק ושמו כל דבור לענין [ר"ה ו' ע"א וע"ב] אבל הכונה המגעת כל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שבטא בו האדם מחייבו לעצמו דבר מן הדברים, והעברה על זה מצות לא תעשה. ולשון ספרי [דברים פיס' רס"ה] מוצא שפתיך מצות עשה. ואתה יודע שלא יקום ענין ממלת מוצא שפתיך לבדה, ואמנם הכונה מה שאמרתי לך מהשיג פשטיה דקרא אשר צוה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו, וכבר נכפל זה הצווי בזאת המצוה ואמר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת שמשלמות האדם שיקיים דבורו אשר בו נשלם משאר בעלי חי, ונתן לו לבחון האמת מן השקר, וצריך שיהיה דבורו קדש. ולזה בארו באזהרת זאת המצוה לא יחל דברו [במדבר ל' ג'] לא יעשה דברו חולין [ספרי במדבר קנ"ג. תוספתא נדרים פרק ד' הלכה ו'. נגעים פרק ב' משנה ה'. חגיגה י' ע"א] וכל שכן אם הנדרים יעשה לגדור עצמו ולרפאות חליי נפשו ולהעמידה על הבריאות, כאמרם [אבות פ"ג מי"ג] נדרים סייג לפרישות. ואמנם אמרם סייג לפרישות. מי שיצרו גובר עליו ומבקש לטרדו מן העולם הבא הנצחי ואוסר על עצמו קצת דברים להכניע חמרו. ועל זה נקרא הנזיר קדוש [במדבר ו' ה'] עד שיהיה נזירות בסבת זה, אמנם אמרם [תענית י"א ע"א] כל היושב בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. זה יאמר על מי שהוא ישר הטבע ומדותיו ממוצעות הולכות בדרך היושר והשווי, וכשמצער עצמו הוא חוטא לנפשו מצד החסרון שיגיע לנפש בצער הגוף, כי לשלמות הנפש צורך גדול לבריאות הגוף, ועל זה אמרו [תענית שם] לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתיב [הושע י"א ט'] בקרבך קדוש, וזה מבואר הכונה. וכן אמר [תענית כ"ב ע"ב] ויהי האדם לנפש חיה [בראשית ב' ז'] נשמה שנתתי בך החייה. ואמר בתלמוד ירושלמי בנדרים [ירוש' נדרים פ"ט ה"א] לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליך דברים. אמנם מי שטבעו רע נוטה מדרך השווי נמשך לתענוגות בני אדם ויבין וישכיל שזה מחסר נפשו ומונעה מן השלמות ומענה ומסגף נפשו להכניע חמרו הוא הנקרא קדוש, וכיוצא בזה הענין אמרו רבותינו [תענית שם, נדרים י' ע"א] כאשר הוקשה להם מדברי האומר נקרא קדוש למאמר האחר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, והעמידו הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה, אי נמי הא דמצי מיצער נפשיה הא דלא מצי מיצער נפשיה. והכל כונה אחת. סוף דבר כי האדם באשר הוא אדם, ר"ל שנברא בצלם אלקים, הוא פושע כאשר מסגף מצער נפשו, וזה שאם לא יצטרך או לא יוכל לסבול כבר בארנו ההפסד המגיעו, ואם בסבת התגברות החמר יצטרך להכניעו איננו כלי פשע באשר לא משל ברוחו, כי לאהבת ה' אותנו חננו ברוב מצות שהם מתג ורסן לבלום עדי החמר וגדר לשמירת עץ החיים לבל יעלה הפורץ, וזה אשר קרהו חולי זה ר"ל שהוא עיר פרוצה אין חומה נמשך אחר תאות החמר, זה היה בסבת התרשלותו מבריאות נפשו, ר"ל מן התורה והמצות. וכבר ידעת אמרם [סוכה נ"ב ע"ב] אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולכונה שאמרנו אמרו [תענית י"א ע"ב] בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה, לפי שהוא עוסק בתורה ולא יצטרך להכנעה אחרת, עם מה שבארנו בו ג"כ מפני שממעט במלאכת שמים. אמנם לאשר יצטרך לו אמר שהיושב בתענית נקרא חסיד לפי הדרך שבארנו. ועיקר הענוי וההכנעה עשיית המעשים הטובים ועבודת התורה. הלא ידעת מה שאמר הנביא [ירמיה כ"ב ט"ו—ט"ז] אביך הלא אכל ושתה וגו' דן דין עני ואביון אז טוב לו. באר הנביא שבתכונות המדות לא יצטרך לענוי אחר. עם הכונה באמרו דן דין עני ואביון, רמז להכנעת חמרו ותאותו ויוציא לאור המשפט הילד המסכן. ועתה נשוב לענין הנדרים כתב הר"ם בהלכות נדרים [פ"א ה"א] הנדר נחלק לשתי חלוקות החלק הראשון שיאסור על עצמו דברים המותרים כגון שיאמר פירות מדינה פלוני אסורין עלי כל שלושים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם [צ"ל וכו'] אע"פ שאין שם שבועה ולא הזכרת ה' ולא כנוי, או שיאמר הרי הן עלי אסר, וחלק זה אני קורא נדרי אסור. והחלק השני [שם ה"ב] שיחייב עצמו בקרבן שאין מחוייב עצמו [שם, בו] כגון שיאמר [חסר, הרי] עלי להביא שלמים והאומר עלי נקרא נדר וחייב באחריותו, אמר הרי זו נקרא נדבה ואין חייב באחריותו, [ר"ה ו' ע"א] והכל ממין אחד, וחלק זה אני קורא נדרי הקדש, ע"כ. החלק הראשון הוא שבארנו כוונתו, ועל זה החלק אמרו רבותינו [נדרים כ"ב ע"א] כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן. והכונה אצלי בזה המאמר כי אחר שהשם ית' למען צדקו נתן לנו תורתו למען נעבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזה עם מצות ה' יצטרך לענינים אחרים, לפי כונתו הרי הוא כאלו בונה במה והוא שעושה עבודה הנאסרת עליו. וכבר הבאנו מה שאמרו רבותינו לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה מוסיף עליה דברים, ואמר המקיימו וכו'. הכוונה בו שאינו רוצה לשאול עליו, ולפי הדרך שבארנו הרי הוא כאילו הקריב עליה קרבן שכר מעשהו ונכריה עבודתו. ועל החלק השני הוא "נדרי הקדש" כתב הר"ם [פי"ג מהל' נדרים הכ"ה] מצוה לקיים ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, שנאמר [תהלים קט"ז י"ד] נדרי לה' אשלם. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהחלק הראשון הוא למה שיצטרך להכנעת החמר, וכבר בארנו מה שבזה החלק ממה שראוי לעשותו ה' ישים לו דרכים ומסלות יעלה בהם אל ה' ה' ויקום במקום קדשו. בא בענין הנדר שיהיו פיו ולבו שוים [שבועות כ"ו ע"ב, רמב"ם שם פ"ב ה"ב] וזה מבואר הכונה שעקר שלמות הדבור וקדושתו עם מחשבת הלב כי לא הובדל האדם משאר בעלי חיים בדבור הרצוני לבד, כי בזה ישתתף עם נהיקת הבהמות רק בדבור הלב. ולזאת הכונה יתבארו לך הרבה ענינים בענין הנדרים שהם מותרים כגון נדרי הבאי ונדרי אונסין [נדרים כ' ע"ב] ומה שאמר [שם י"ג ע"ב] שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. מה שאין כן בשבועות, כגון שאסר עליו מצה בפסח או ישיבת סכה וכיוצא בזה, כבר בארו רבותינו [תוס' רשב"א ור"ן נדרים ט"ז ע"ב, והל' רמב"ן שם] הטעם משום דאסר חפצא עליה. והכונה אצלי בזה כי כאשר אסר עליו הדבר ההוא הרי הוא אצלו כאלו אינו בעולם, ואין חיוב אל האדם בענין המצות בדבר שאינו מצוי אצלו אמנם הנשבע לבטל את המצוה כגון שנשבע שלא יאכל מצה, כבר בארו בו הטעם מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, [שבועות כ"ו ע"א] וכתב הר"ם [רמב"ם פ"ג מהל' נדרים ה"ח] כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראים כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי הוא אומר בשבועות בטוי [ויקרא ה' ד'] להרע או להטיב בדברי הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר [במדבר ל' ג'] ככל היוצא מפיו יעשה לא חלק בין דבר מצוה לדבר הרשות ע"כ. והחילוק שיש בין נדרים לשבועות שמתפיסין בנדר ואין מתפיסין בשבועה [רמב"ם שם פ"ג ה"א] כגון שיאמר הפת הזה אסור עלי ואחר אמר ופת זה כזה הרי התפיסו בדבר האסור שאסורו בעצמו, אמנם אין מתפיסין בשבועה כגון שנשבע שלא לאכול פת זה האסור הוא בעצמו, ר"ל בנשבע שאסר עצמו על הפת, וכשיתפיס פת אחר על זה הפת אינו כלום, שאין הפת נאסר מצד עצמו וזה מבואר. ואמרם [נדרים י"ג ע"ב] שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, כגון שיאמר קונם שינה עלי [רמב"ם שם ה"י] זה מבואר שאין השינה דבר שיאסר שאין בו ממש ואסר הוא שאוסר הדבר עליו. אבל אם אמר קונם עיני בשינה אסר עיני שיש בו ממש בשינה [שם הי"א] וכן הנשבע שלא יישן השבועה בעצמו, לא בשינה. ומה שאמר [נדרים י"ז ע"א רמב"ם שם ה"א] נדר חל על אסור נדר ואין שבועה חלה על שבועה, זה מבואר, כי כשיאמר הרי עלי קרבן אם אוכלנה כל פעם ופעם מקבל עליו קרבן, אמנם כשנשבע שלא יאכל פת זה ואחר נשבע שלא יאכלנה אינו מקבל עליו דבר, ואינו מוסיף באסור שכבר היה אסור, ויקרא חוטא אם יעבור על שבועתו בין בפעם אחת בין בהרבה פעמים, אמנם לענין קיום דברו שבועה חלה על שבועה, שהנשבע על הפת פעמים שלש ונשאל על הראשונה צריך להשאל על האחרות שלא יעשה דבריו חולין [שם י"ח ע"א] וזה מבואר. ומה שאמרו רבותינו [שם י"ג ע"א, י"ד ע"א] שהאוסר על עצמו דבר בנדר צריך שידור בדבר הנדר לשם, כגון שיאמר הפת עלי כקרבן, אבל אם אמר הרי עלי כחזיר או כנבלה או כעבודה זרה וכיוצא בזה מותר [משנה שם י"ג ע"ב]. הכונה בזה מבוארת שענין הנדר שמפריש ממנו הדבר המותר ועושהו כקרבן לשם ואסור הקרבן אינו מצד עצמו, רק מצד שהבדילו לה', וכן יכול לאסור על עצמו דברים אחרים כקרבן, אמנם הדברים שאסורם מצד עצמו לא יוכל להניח על הדברים המותרים שיהיו כדברים ההם, וזה מבואר במעט עיון. ולפי זה הדרך יתבארו לך כמה ענינים בענין הנדרים.
האזהרה ס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ב, פ"א משבועות ה"ד וה"ז] הוזהרנו משבועת שוא והוא אמרו [שמות כ' ז'] לא תשא וגו' והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא על חלוף מה שהוא עליו נמצא, או על דבר מהנמנעים [שהוא נמצא], או שישבע לעבור על מצוה מן התורה. וכן אם נשבע מן ענין ידוע אין חלוף בו ולא מחלקת לאיש מאנשי העולם כמו שישבע בה' שכל מי שישחט ימות, וזה גם כן נושא שם ה' לשוא. ולשון המשנה [שבועות כ"ט ע"א] אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו בבאור עשרת הדברים. ומאשר שבועת שוא ושקר הוא בצד מה כמגדף השומע אזכרה מפי חברו לשוא או נשבע לפניו לשקר או ברך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שלא חס על כבוד קונו. ומתיר אותו מיד שלא יתן מכשול לאחרים שאיננו יודע שנדהו [נדרים ז' ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"ט]. כתב הר"ם ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם מעוה ושגיאה תמיד, [רמב"ם ה"י] במה דברים אמורים כשהנשבע או המברך לבטלה מזיד, אבל שוגג שלא ידע שאסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מתרה בו שלא יחזור, ע"כ.
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
המצוה ע'. לשון הר"ם בס"ה [מצוה ע"ב, רמב"ם הל' שגגות פ"י] צונו שנקריב קרבן עולה ויורד על עונות ידועים ג"כ, והעונות אשר התחייב עליהם זה הקרבן הם טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות [כריתות י' ע"ב]. וזה שמי שנטמא באב מאבות הטומאה כפי מה ששמנו עקר בתחלת ספר [צ"ל סדר] טהרות [הקדמת הר"מ בפהמ"ש לטהרות]. ונכנס למקדש בשגגה וזו היא טומאת מקדש, או אכל בשר קדש בשגגה וזו היא טמאת קדשיו, או נשבע שבועת בטוי ושקר בה בשגגה, או שקר שבועת העדות בין בשוגג בין במזיד, יקריב על איזה מעשה שעשה מאלה המעשים, הקרבן אשר יקרא "עולה ויורד". והוא אמרו [ויקרא ה' א'—ז'] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או כי נפש כי תגע [צ"ל או נפש אשר תגע] בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגומר והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו'. וזה הענין קריאתו "עולה ויורד" כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם אחת ומזה המין פעם אחרת, כמו שתשיג יד החוטא המחוייב בקרבן ע"כ. ומפני שאין אלו הענינים ידועים בחטא כדברים אשר בא עליהם קרבן חטאת קבועה, היה קרבנו קרבן עולה ויורד.
<h2>דף ה:</h2>
המצוה ק"א. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"א, רמב"ם טומאת צרעת פ"א] לשון הר"ם צונו על טומאת אדם מצורע, וזאת המצוה כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שהוא טמא מהם ומה שיצטרך מהם הסגר או לא יצטרך, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח, ר"ל תגלחת הנתק, וזולת מה מפרושי משפטיה ואיכות כלליה.
<h2>דף טו:</h2>
האזהרה ל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ל"ה, ע"ז פי"א ה"י] הוזהרנו על הלחישה, והוא שנאמר מאמרים שהם מועילים לכך ומזיקין לכך, והוא אמרו ית' [דברים י"ח י'—י"א] לא ימצא בך מעביר וגו' וחובר חבר. ולשון ספרי [דברים פיס' קע"א] אחד החובר את הנחש ואחד החובר את העקרב. ר"ל אשר יאמר מאמרים ולא ישבו לפי מחשבתו. או יאמר על מקום נשיכתן כדי שינוח הכאב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לפי שאלו הדברים אין בהם ממש, ולפי שאין בזה הענין שום סרך עבודה זרה אינו בענש גדול. ומפני זה התירו [סנהדרין ק"א ע"א, רמב"ם שם הי"א] למי שנשכו עקרב או נחש ללחוש על המכה ואפילו בשבת כדי לישבו שלא תטרף דעתו עליו. ואף על פי שיש בזה אסור התירוהו כדרך שהתירו שאר האסורין לחולה [עי' שבת קכ"ט ע"א] ובכלל אזהרה זו הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה [סנהדרין שם רמב"ם הי"ב] וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או המניח ספר תורה, או תפלין על הקטן בשביל שישן [ירוש' שבת פ"ו ה"ב רמב"ם שם] לא די שהוא בכלל החברים והמנחשים אלא שהוא בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפאות הגוף, ואינה אלא רפאות נפשות שנאמר [משלי ג' כ"ב] ויהיו חיים לנפשך, ע"כ [לשון הרמב"ם שם] אמנם מותר לקרות פסוקים או מזמור כדי שיגן עליו זכות הקריאה אחר שאין עושה זה לרפואה. ואולי יתעורר בכונתם לידבק בשם ית'. ולא יבהלו דמיונתיו הכוזבים כי הדבק בשם ית' וינצל מכל פגע רע, כמו שמבואר בשיר של פגעים [מזמור יושב בסתר תהלים צ"א ע"פ שבועות ט"ו ע"א] ולכונה זו תקנו לומר פרשה של קריאת שמע על מטתו, למען יתעורר ביחוד השם וידבק בו, כמו שאמרו [ברכות ה' ע"ב] כל הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדלין הימנו. ושיר של פגעים כלו בא לבאר ענין ההשגחה כמי שהוא חושק בשם. ויודעו כאומרו [תהילים שם י"ד] כי בי חשק ואפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי.
<h2>דף יז.</h2>
האזהרה ע"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ה, ביאת המקדש פ"ד ה"א] הוזהר כהן טמא מן העבודות. והוא אמרו ית' לכהנים [ויקרא כ"ב ב'] וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי. ובפ"ט מסנהדרין אמרו [פ"ג ע"ב] מניין לטמא שהוא במיתה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו ולא יחללו, ואמר במקום אחר [ויקרא כ"ב ט'] ומתו בו כי יחללוהו. וכמו שזה החלול במיתה בידי שמים כן הוא אמרו כאן ולא יחללו את שם קדשי ואם חללו ועבדו בטומאה חייבין מיתה בידי שמים [רמב"ם שם], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת לכבוד האל ית' אשר יעבדו אליו, ואין הטמא באחת מן הטומאות ראוי לעבודת המלך עד שירחק וינקה עצמו. וכל עניני הטומאות מורים על טומאת החומר, והטהרה מורה על טהרת הלב שהוא סבת העיון השכלי שזה צריך אל העבודות.
<h2>דף יח:</h2>
המצוה ס"ז. לשון הר"ם בס"ה [עשין ס"ט, רמב"ם שגגות פ"א], צונו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קרבן חטאת, והוא אמרו ית' [ויקרא ד' כ"ז, וצ"ל ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ] נפש כי תחטא בשגגה וגו' מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, וזאת היא חטאת קבועה, רצה לומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר בארנו [פהמ"ש כריתות פ"א מ"ב] שהחטאים אשר תתחייב על שגגתם זאת החטאת הן שחייבין על זדונן כרת, ובתנאי שיהיו מצות לא תעשה, ויהיה בהם מעשה [כריתות ב' ע"א] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה ל"ז] הכונה בענין הקרבנות על השוגג, אמנם זה שאינו מביא קרבן אלא על החטאים הגדולים, הוא שלפי גדלן וענשן צריך זריזות גדולה והערה לכפר החטא הגדול, כדי לעורר עצמו להשמר ממנו. ואמנם אמרם שאינו בא אלא בדבר שיש בו מעשה, זה מבואר, כי המעשה הוא שצריך כפרה גדולה והזרוז למנוע עשייתו. וענין התנאים שבאו בזה כפי מה שבאה הקבלה האמתית [שבת ק"ב ע"א, רמב"ם שגגות פ"ב ה"א] שאינו מביא חטאת אלא כששגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג מתחלה והזיד בסוף או הזיד מתחלה ושגג בסוף פטור מן החטאת. הכונה בזה מבוארת, שאין החטאת אלא לשוגג ולכונה שכתבנו. אבל המזיד במקצת לא יספיק לו הקרבן לכונתו. וכן מה שבאה בענין השגגה שיהא העובר יודע שהוא בלא תעשה, אבל אינו יודע שיש בו כרת, אבל אם ידע שיש בו כרת אעפ"י ששגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מהקרבן [שבת ס"ט ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. כי זה החטא גדול אצלו. ואם עשה מצוה ובעשייתה עשה עברה שחייבין עליה כרת כגון הבא על יבמתו והיא נדה פטור, אחר שלא ידע אותה ואינו רגיל בה שישאלנה פטור הואיל והיה מתעסק במצוה [פסחים ע"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח]. וכן אם הוציא לולב בי"ט ראשון שחל להיות בשבת והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור מפני שהוא מתעסק במצוה [סוכה מ"א ע"ב, רמב"ם שם ה"י]. ואמרם [שבת ע"ג ע"א, כריתות י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב חטאת כגון שהיה חלב בפיו ומדמה שהוא רוק ובלעו חייב, שהיה לו להשמר מן האסור והרי נהנה ממנו. וכן במתעסק עם הערוה ובעלה שלא בכונה חייב אחר שנהנה מן הערוה ולא נזהר. וענינים האסורין והעריות הוא מצד ההנאה והרי נהנה. אמנם מתעסק בשבת פטור כגון נתכון להגביה התלוש וחתך המחובר [שבת ע"ב ע"ב] שעקר אסור שבת הוא מפני המחשבה, כאמרם מלאכת מחשבת אסרה תורה והואיל ולא חשב בענין לעשותו פטור.
<h2>דף כ:</h2>
האזהרה קנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ז, נדרים פ"א ה"ה] הוזהרנו מלהחליף מה שחייבנו את עצמנו בבטוי ואף על פי שיהיה זה בלא שבועה, כמו שיאמר האדם כשיקרה דבר זה או כשיעשה דבר זה פירות העולם אסורים עלי או פירות מדינה זו או מין אחד מיוחד, כמו שיאמר יאסר עלי היין או יאסר עלי החלב או הדג או זולת זה, כמו שיאמר אשתי אסורה עלי וכיוצא בזה מן החיובים שנתבאר דמיונם בנדרים יתחייב לקיים הנדר ההוא. ובאה האזהרה מלעבור על זה. והוא אמרו ית' [במדבר ל' ג'] לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ובא הפירוש [ספרי במדבר פיס' קנ"ג. ועי' גם מדרש תנאים כ"ג כ"ו] לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ר"ל שיחייב על עצמו דבר ולא יקיימהו. ולשון גמרא שבועות אמרו [כ' ע"ב] קונמות עובר בלא יחל דברו. ובסיפרא [צ"ל ספרי שם] אמרו לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר. ר"ל אם נדר קרבן ולא הקריבהו ועברו עליו שלשה רגלים שהוא חייב משום בל תאחר ומשום לא יעשה דבריו חולין. וכן כל מה שדומה לקרבן כמו אם ידור לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בזה, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עשה [פ"ה] ונרחיב עתה ונאמר כי אמרו דבריו חולין, יורה שדבור האדם הוא קדש, ר"ל שבו נבדל משאר בעל חי שהוא חי מדבר מצד שכלו שהוא קדש, ולפיכך יקיים את דברו למען יעמוד על גדרו שהוא חי מדבר. ומה שבא בענין הנדרים צריך שיהיו פיו ולבו שוים, שאז הדבור שלם ואמתי, ר"ל כשהוא במחשבה שהוא בדבור הפנימי.
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה ס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"א, רמב"ם הל' שבועות פ"א ה"א—ג'] הוזהרנו מלעבור על שבועת בטוי, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט י"ב] ולא תשבעו בשמי לשקר. ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים אפשר לעשותם ולא לעשותם בלא מניעה תורייתית. וכאשר נשבע על הדבר ההוא שנעשהו או לא נעשהו יתחייב לנו לקיים מה שנשבע עליו. ושם נתבאר משלישי משבועות [כ"א ע"א] ובמסכת תמורה [ג' ע"ב, ורמב"ם שם] גם כן ששבועת שקר היא בטול שבועת בטוי. והוא אמרם [תמורה שם] שבועת שקר היכי דמי, ר"ל איך תהיה שבועת שקר שאין בה מעשה, שזאת היתה כונת המאמר הקדום שם, אי נימא שלא אוכל ואכל התם מעשה מיעבד, אלא דאמר אוכל ולא אכל ההוא מי לקי והא אתמר עלה וכו'. והעובר על אזהרה זו יתחייב מלקות. ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד [תמורה שם]. ושם נתבארו משפטי מצוה זו [מצות עשה ע"ב]. ודע שאמרי בזאת המצוה שהמזיד בה יתחייב מלקות אין מאמרי זה ממה שיורה על שיש שם ענין שחייב עליו מלקות אף על פי שהוא בלא זדון אבל בכל מקום שתשמעני אומר בענין שהוא חייב עליו מלקות בין במה שקדם בין במה שעתיד לבא, דע שהוא לא יתחייב בזה אלא אם כן יהיה מזיד בעדים והתראה. לפי מה שהתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין [פ"א ע"ב]. אמנם השוגג או האנוס או המוטעה אינו חייב בשום פנים מלקות ולא כרת וכל שכן במיתת בית דין, וזה מחוייב בכל המצות ודע זה. ואמנם נבאר בקצת מצות ונאמר אם היה מזיד חייב מלקות או מיתה להיות מחוייב קרבן אם היה שוגג בעון ההוא, כי אין כל עון חייבים על שגגתו קרבן. אבל כל מה שחייבין עליו כרת או מלקות או מיתת בית דין ולא יתחייבו זה אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה היא להבחין בין שוגג למזיד [מכות ו' ע"ב וש"נ] ודע זה העקר ולא תבקש ממני השבתו, ע"כ. כבר בארנו שכונת שבועת שוא ושקר בדבור לא תשא שפירשנו בתחלת זה החלק ולא בשבועת בטוי קרבן בשוגג, מאשר שבועת שקר היא מן החמורות, והקרבן בשוגג בא בעברות החמורות להערה ולכפרה. אמנם בשבועת שוא אעפ"י שהיא חמורה מאד לא בא בו קרבן באשר לא יאמר בו שוגג. כי שבועת שוא היא שבהוציאו הדבר מפיו נשבע לשקר, אבל שקר היא כשעובר על מה שנשבע עליו. ואעפ"י שהכנויין כגון רחום וחנון הן מן השמות הנמחקים כמו שבארנו, לענין שבועה הרי הוא כנשבע בשם המיוחד, כגון שאמר שבועה למי ששמו רחום וחנון. שאחר שה' ית' יתואר בכנוי ההוא כנשבע בשם עצמותו. וכבר בארנו שענש שבועת שוא ושקר הוא שזה כאלו מעלה במחשבתו בטול האלקות. הנשבע בשמים וארץ [סנהדרין ל"ה ע"א] ובשמש וכיוצא בזה, אעפ"י שכונתו למי שבראם, אין זו שבועה להתחייב עליה. וכן הנשבע בנביא או בכתב מכתבי הקדש, ואעפ"י שכונתו למי ששלח הנביא או צוה הכתב אין זו שבועה. והכונה בזה שאינו חייב בשבועה אלא אם כן הוציא בפיו אחד מן השמות או מן הכנויים. וכן אינו חל עליו שבועה כמו שאוסר עליו דבר בשבועה וכיוצא בזה, אלא אם כן יהיה פיו ולבו שוין בשבועה [שבועות ל"ו ע"א]. אבל אם גמר בלבו ולא הוציא בפיו או הוציא בפיו ולא גמר בלבו אינה שבועה. הכונה בזה שאין הדבור שלם אלא אם כן היה במחשבתו ובטא אותו בשפתיו, אבל המחשבה בלתי הבטוי איננה דבור, וכן הבטוי בלתי מחשבת הלב, וזה מבואר. ומי שהשביעוהו אחרים אפילו השביעו גוי וענה אמן או אמר הין [שם כ"ט ע"ב]. הרי זה כמי שהוציא השבועה מפיו, שאמן הוא הין כולל כל מה שהשביעו חברו כאלו הוא הוציאו מפיו.
<h2>דף כט.</h2>
דבור שלישי, לא תשא את שם ה' [שמות כ' פסוק ז', דברים ה' י"א] וגו'. כונת אזהרה זו כי הנשבע לשוא או לשקר הוא כמכחיש אמתת מציאות ה' במחשבתן ובדבורן, כי ענין השבועה בה' הוא שזה הדבר אמת כאמתת מציאות ה', והנשבע בשמו לשוא ולשקר נראה בלתי מאמין קיום אמתת מציאותו, עם מה שיש בזה מחלול כבוד ה'. ומפני זה שבועת שקר הוא אחד מן הענינים הנאמרים בחלול ה' כמו שיתבאר, ושוא יאמר על ארבעה דברים אחד הנשבע לשנות את הידוע כגון על האיש שהוא אשה, וכאשר נשבע על זה בשמו ית' הוא כאלו מכחיש מציאותו. ב', הנשבע שלא יישן ג' ימים או כיוצא בזה מן הדברים הנמנעים, וכאשר נשבע על הדברים הנמנעים בשמו כאלו ישים במחשבתו אמתת מציאותו תחת האפשר או תחת הנמנע. ג', הנשבע לבטל את המצוה, מבואר הוא שזה חלול כבוד ה' והכחשת האמונה בו שישבע בשמו לבטל את אשר נדר לעשות, או הוא כאלו מכחיש המצוה שה' לא נתנה. ד', הנשבע על דבר ידוע כגון על שנים שהם שנים שהוא ידוע לכל, אעפ"י שאין בדברו הכחשה במציאות ה', לפי שמזכיר השם הנכבד בחנם הוא מקל במציאותו באשר שמו הוא עצמו ואמתתו, שצריך שיהיה האדם נכנע לתארו ולהזכירו, כמו שאמר הכתוב [דברים כ"ח נ"ח] ליראה את ה' הנכבד והנורא. ומפני שעון זה הוא קרוב לכפירה בבורא כפי הדרך שבארנו נאמר עליו כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. ומאשר הוא חטא גדול בנפש יביאה אל ההשחתה והמות, בא מלקות על לאו זה אעפ"י שאין בו מעשה. ותמצא גם כן בזאת העברה [ל"ט ע"א] ר"ל בשבועת שוא ושקר מה שאין כן בשאר העברות שנפרעין ממנו ומכל העולם, באמרו מפני אלה אבלה ארץ, הלא אתה רואה שהביא ה' רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים [שמואל ב' כ"א], והכונה בזה שבעון השבועה נתפשים רבים, כי כאשר ישמע חברו שישבע ישבע גם הוא במשא ומתן, כמו שנראה תמיד בקונה ומוכר שכל אחד נשבע לשוא או לשקר. וכן הכונה שנפרעין ממנו ומכל העולם, מפני ששבועת שוא ושקר הוא חלול ה' ויביא לכפירה בצד מה כמו שבארנו, ואינו מורגש החלול שבו והכפירה כמו שמורגש בשאר עבירות הנעשות, ורבים ישמעו שבועת שוא ושקר ולא ימחו ולא יחושו לכבוד ה', לפיכך כלן נתפשים בעון שבועת שוא ושקר. ומפני ששבועת שוא ושקר מצוי ועונו גדול מנשוא אמרו רבותינו [שבועות שם] שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא. כתב הא"ע [שמות שם פסוק ז'] רבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עברה גדולה, ואני אבאר לך שהיא קשה מכל לאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף לא יוכל כל עת לרצוח ולנאף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו לישבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות רבות לאין מספר, וכל כך הוא רגיל בעברה הזאת שלא ידע כשנשבע, אם אדם יוכיחנו למה נשבעת אתה אז ישבע לו שלא נשבע (ו)מרוב רגילותם, כי לפני כל מה שידברו יקדימו שבועה, והיא להם לשון צחות, ואלו לא היה בישראל רק עברה זו לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף על מכותינו. ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמות, גם הנואף כן לשעתו, והגנב מלא תאותו לצרכו, ועד שקר להתרצות או לינקם, והנה הנשבע על שקר בכל עת שאין עליו שבועה מחלל שם שמים בלא שום הנאה שיש לו. ובכלל אזהרה זו כל המצות והאזהרות שבאו בעניני השבועות והנדרים שהדבור שבו נבדל האדם משאר בעלי חיים כשהוא אמתי הוא חלק מכבוד ה' ואמתתו.
האזהרה ס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ב, פ"א משבועות ה"ד וה"ז] הוזהרנו משבועת שוא והוא אמרו [שמות כ' ז'] לא תשא וגו' והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא על חלוף מה שהוא עליו נמצא, או על דבר מהנמנעים [שהוא נמצא], או שישבע לעבור על מצוה מן התורה. וכן אם נשבע מן ענין ידוע אין חלוף בו ולא מחלקת לאיש מאנשי העולם כמו שישבע בה' שכל מי שישחט ימות, וזה גם כן נושא שם ה' לשוא. ולשון המשנה [שבועות כ"ט ע"א] אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרה זו בבאור עשרת הדברים. ומאשר שבועת שוא ושקר הוא בצד מה כמגדף השומע אזכרה מפי חברו לשוא או נשבע לפניו לשקר או ברך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שלא חס על כבוד קונו. ומתיר אותו מיד שלא יתן מכשול לאחרים שאיננו יודע שנדהו [נדרים ז' ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"ט]. כתב הר"ם ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי שהרי למדו לשונם מעוה ושגיאה תמיד, [רמב"ם ה"י] במה דברים אמורים כשהנשבע או המברך לבטלה מזיד, אבל שוגג שלא ידע שאסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו, שלא ענש הכתוב שוגג, אלא מתרה בו שלא יחזור, ע"כ.
<h2>דף ל.</h2>
המצוה ק"ע. [סהמ"צ עשין קע"ח, רמב"ם הלכות עדות פ"א ה"א] לשון הר"ם צווינו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו, בין שהיה נמשך בזה מיתת המעידים עליו או הצלת המעידים לו בממונו או בנפשות, יתחייב לנו להעיד בכל זה להודיע מה שראינו ושמענו. והנה הביאו רבותינו ע"ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכחיש העדות, עונו גדול, והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' א'] ואם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי ואם היה העדות שכבש עדות ממון וכחש בה ונשבע עליה העד חייב קרבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב [ויקרא ה' ה'—י'] ובתנאים הנזכרים בשבועות [ל' ע"א] ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת, שמן החיוב הוא שיעיד כל אדם במה שידע מהדברים שבין אדם לחברו כדי להציל העשוק מיד עושקו. וגם להשבית המריבה מבין בעלי דין לפעמים תגרום מיתת שניהם. ולרוב מה שיתחדש בזה מן הקלקול אמר אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר שזה עון גדול. ולבער הגזל והחרם שבזה קיום העולם. וכן חייב להעיד מה שראה מעניני העברות, כדי ליסר הרעים ולבער הרע מקרבנו, ובזה קיום התורה והעמדת הטובים והשלמים, לפיכך אפילו היה חכם גדול שבישראל הולך להעיד בעדות שהוא לפרוש מן האסור, או בדיני נפשות, או מכות [שבועות שם, רמב"ם שם ה"ב] ואמר על זה [משלי כ"א ל', גמ' שם] אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול ה' אין חולקין כבוד לרב. אמנם בעניני עדות ממון אמר עשה של כבוד התורה עדיף. ואם היה העד מפורסם בתורה ובחכמה אינו הולך לבית דין שהוא פחות ממנו [רמב"ם שם].
האזהרה רע"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ה, סנהדרין פ"כ ה"ד] הוזהר השופט מלשאת פני אחד מבעלי הריב בעת המשפט ואפילו היה אדם נכבד גדול המעלה לא יקבלהו השופט בסבר פנים יפות כשיבא לפניו עם בעל ריבו במשפט והוא יכבדהו ויהדרהו אמר יתעלה [ויקרא י"ט ט"ו] ולא תהדר פני גדול. בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ג] לא תאמר עשיר הוא [זה] בן גדולים הוא זה אביישנו ואראה בבשתו, על אחת כמה וכמה שאני מביישו לכך נאמר לא תהדר פני גדול, ע"כ. וכונת אזהרה זו לשלש סבות, האחת כי אם יתעורר הדיין לכבדו וישים לבו ועינו אל מעלתו אי אפשר שלא יהפך בזכותו. והשנית כי זה הבעל דין כאשר יראה הדיין מכבדו יתחזק בטענותיו. והשלישית שבעל דין שכנגדו חלוק עליו יסתתמו טענותיו כאשר יראה בעל ריבו מכובד לפני הדיין. ולחזק הדבר בא בזה לאו ועשה, אמנם העשה הוא [ויקרא י"ט ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך, כמו שבארנו במצות עשה [קס"ט].
המצוה קס"ט. [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ז רמב"ם סנהדרין פכ"א] לשון הר"ם צוינו להשוות בין בעלי דינין, ושיניחו כל אחד מהם לפי ארך דבריו או קצורו. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ט"ו] בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ב—ד', ת' סנהדרין פ"ו ועי' שבועות ל' ע"א] שלא יהיה אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזו היא אחת הכונות תכללם מצוה זו. ובכללה גם כן, שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהא חכם בהם, ושהתחילו בעלי הריב לדון לפניו. ובבאור אמרו [רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"י ע"פ סנהדרין ג' ע"א] אחד דן חבירו דין תורה שנאמר בצדק תשפוט. ובכללה גם כן שיתחייב לדון חברו לכף זכות. ולא ידין מעשיו ומאמריו כי אם לטוב [תו"כ ושבועות שם] ע"כ. כל פרטי מצוה זו מבואר בהן השלמות והתועלת, ולשלמות הענין ושיעשה בצדק אמר שלא יסביר הדיין פנים לאחד וירע פנים לאחר, כדי שלא יסתתמו טענותיו [שבועות שם, רמב"ם פכ"א ה"א] גם צריך שיסירו הסבה שבשבילה אפשר שיסתתמו טענות אחד מבעלי דין, שאם היה אחד מלובש בגדים יקרים והשני בגדים בזויים אומר למכובד זה הלבישהו כמותך, או לבוש כמותו [שבועות ל"א ע"א, רמב"ם שם ה"ב]. וכן הרבה ענינים כענינים אלו, יורו על שלמות משפטי תורתנו.
<h2>דף לא.</h2>
האזהרה רפ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"א, סנהדרין פכ"א ה"ז] הוזהר השופט מלשמוע דברי אחד מבעלי הריב ובעל ריבו אינו בפניו, והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג א'] לא תשא שמע שוא, כי על רוב הענין יהיו דברי בעל הריב כשבעל ריבו אינו שם שוא. על כן הזהיר השופט מלשמוע הדברים ההם כדי שלא תתישב בנפשו צורה באין יושר ולא אמתית. ולשון מכילתא [משפטים פ"כ] לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהיה בעל דינו עמו. [ו]אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חברו עמו, ולהזהיר על זה הענין בעצמו אמר [שמות שם ז'] מדבר שקר תרחק כפי שנתבאר מד' משבועות [שבועות ל"א ע"א]. ובכלל זה הלאו גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר כמו שנתבאר במכות [כ"ג ע"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, כי כאשר ישמע הדיין דברי בעל דין שלא בפני חברו ירשום טענותיו בלבו ויחקה אותם בעצמו חקוי יקשה הסרתו, כמאמר אדון החכמים [משלי י"ח י"ז] צדיק הראשון בריבו, ואפשר שיבאהו זה להטות הדין. וכן הוזהר הבעל דין גם כן שלא ישא שמע שוא, וזהו שלא יטעון שלא בפני חברו שאולי יטעון כפי מה שיראה שיזכה בדינו ולא יפנה לבבו אל האמת, לפי שאין בעל דינו שם שיסתור דבריו ועם החקוי ההוא יבא הדיין להטות הדין. ומה שבארו בזאת האזהרה בשמע שוא אזהרה למספרי לשון הרע ומקבלו ומעיד עדות שקר, זה מבואר בעצמו שזה שמע שוא המקנה חסרון גדול בנפש האדם אשר חננה ה' לבחון לו האמת מן השקר.
<h2>דף לג.</h2>
המצוה רל"ט. נצטוינו בדין הגנב [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ט, רמב"ם גניבה פ"א ה"ד]. התבונן מה שיש בדין הגנבה מיושר ושלמות תורתנו, שהגנב כאשר סבב להפסיד חברו קנסוהו כפל הדבר ההוא. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [ב"ק ס"ה ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאם הודה מעצמו פטור, כל זה משלמות תורתנו כדי לתת יד לפושעים, עם המבואר גם כן שאין תכונת זה שהודה מעצמו כתכונת הגנב שלא ישיב אלא בעדים ועל פי בית דין. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ד' וה' [רמב"ם ה"ו וה"ז]. וכבר נתנו רבותינו [ב"ק ס"ז ע"ב] טעם בזה מפני שנשתרש בחטא. וזה אמת, כי מאחר שטבחו או מכרו כבר הניח בדעתו שלא ישיבנו עוד לבעליו. אמנם בא הקנס בשור ושה יותר משאר הדברים מפני שהם עומדין במקום הפקר, וקרוב הדבר מאד לגנבם יותר מן המטלטלים, והוא תשלומי ד' בשה כפלים משאר הגנבות, והוסיפו החומש בשור שהשור אין לו שמור כמו השה. ורבותינו נתנו בזה [שם ע"ט ע"ב] ואמרו גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו משלם ארבעה. ויש מרבותינו [ריב"ז שם] שאמרו מפני כבוד הבריות שור שהלך ברגליו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה. ודין נמצא במחתרת [סנהדרין ע"ב ע"א וע"ב, רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ט] שאם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין. ובא הפירוש המקובל [סנהדרין ע"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ט] שאין חלוק בזה בין נמצא ביום ובלילה או נמצא במחתרת בתוך גגו או בתוך חצרו או קרפפו, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שכל מי שבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חברו כדי שיוכל לקחת ממונו או אם יעמוד לפניו יהרגנו וכך בארו רבותי' [שם עמוד א']. ומה שאמ' אם זרחה השמש עליו [שמות כ"א ב'] בא הפי' המקובל [סנהדרין שם] שאם ברור הדבר כשמש שזה אינו הורגו יש לו דמים כגון אב שבא במחתרת על בנו, וראה מה שיש משלמות הענין בזה שהם לא דקדקו בזמן ובמקום רק מה שנמצא בטבע האנשים על הרוב. ובאה הקבלה האמתית שאם היה יוצא הגנב במחתרת [צ"ל מן המחתרת] או מן המקום שהוא בו יש לו דמים, שודאי זה איננו רודף ובדעתו היה לצאת מן המקום ושלא להזיקו. וכן אם נמצא במקום שאין בני אדם מצויין שם כגון תוך גנתו או תוך שדהו או תוך הדיר והסהר יש לו דמים [רמב"ם הי"ב] כי זה לא נכנס לתוך רשות זה אלא כסבור שאין שם בני אדם ולא נכנס על דעת להרוג, כמו שנראה מדעת הנכנס במקום שבני אדם מצויין.
<h2>דף לה.</h2>
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
האזהרה ס"ה [סהמ"צ לר"מ ל"ת ס"ה, רמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת] לא תעשון כן לה' אלקיכם [דברים י"ב ד'], ענין אזהרה זו שהוזהרנו מלאבד ולהרוס מקומות עבודת האל ולמחוק שמות הקדושים ומלאבד ספרי הנבואה. אזהרה זו באה אחר אמרו [פסוק ב' וג', רמב"ם ה"ז וה"ח] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' ואבדתם את שמם וגו'. לא תעשון כן לה' אלקיכם. הכונה בזה מבוארת כי כמו שנצטוינו לאבד עבודה זרה ושמה עד שלא ישאר רושם ממנה, כדי לבטל רושם האמונות הרעות. כן הוזהרנו שלא להרוס השמות הקדושים שבאו לאמת דעות אמתיות, וכן למעלת השמות הקדושים, ובאזהרה ס"א בארנו השמות הנמחקים ושאינן נמחקים וטעם הדבר גם כן. והנטפל לה' מלפניו מותר למחקו כגון למד מלה' בי"ת מבאלקים וכיוצא בזה, הנטפל לה' מלאחריו כגון כף של אלקיכם מם של אלקיכם וכיוצא בזה אינן נמחקין, והן כשאר אותיות של שם מפני שה' מקדשן [רמב"ם שם ה"ג ע"פ שבועות ל"ה ע"ב]. הכונה בזה אצלי כי כנוי אלקיך ואלקיכם מורה על ענין ההשגחה וההנהגה והנהגת ה', והשגחתו היא בדברים הקיימים כגון המינים ואישי האדם, ויצר השכל שהוא קיים נצחי, לפיכך הרי הוא בצד מה כשאר השמות שאינם נמחקים, אף על פי שהם תוארים מפני שהם מורים על הדברים הקיימים. כתב אל מאלקים יה מה' אינו נמחק, ואין צריך לומר יה שהוא שם לעצמו שהוא מקצת שם המפורש ברוך הוא. אבל הכותב שד משדי, צב מצבאות, הרי זה נמחק. כתבי הקדש ופירושיהן וביאוריהן אסור לאבדן בידים והמאבדן לוקה מכת מרדות. מין שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו אלא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש ה' ומצוה לשרפו שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. גוי שכתב ה' גונזין אותו. וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי יגנזו.
האזהרה שי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ז, סנהדרין פכ"ו ה"א] הוזהרנו מלקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו [ויקרא י"ט י"ד] לא תקלל חרש. ושמע ממני ענין אמרו חרש מהו, וזה כי הנפש כשתתנועע להנקם מן המזיק כפי תכונת ההזק המיושבת ברעיון, לא תסור מתנועתו עד שתעניש המזיק כפי צורת ההזק הרשומה ברעיון, וכשתענישהו תנוח התנועה ההיא ונעדרה הצורה ההיא מן הרעיון. לפעמים שתענישהו בקללה ובארירה בלבד ותנוח לדעתה שיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק במאמרים ההם ובשתו מהם, ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל אשר לו ואז תנוח לרעתה שיעור מה שהגיעה לו מן ההזק באבוד ממונו. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתענישהו בגופו במיני ההכאה וחסר האברים. ואפשר שיהיה הענין יותר גדול ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ויעדר ממנו המציאות וזהו התכלית. ואפשר שתהיה תנועת הנפש מעטה לבקש ענש המזיק וזה למעוט חטאו עד שתנוח בזעוק ובכעוס עליו ובקללו, ואעפ"י שלא ישמע זה ואעפ"י שיהיה במעמד ההוא, והוא מפורסם ממעשה אנשי הכעס והחרי אף שינוחו נפשותיהם בזה השעור בחטאים הקטנים מאד, ואעפ"י שהחוטא לא ידע בכעס ולא ישמע ארירתם. ואולם יהיה עולה במחשבתנו שתכלית מה שנאסרה קללת האיש מישראל הוא כשיהיה שומע לקללה ההיא בעבור מה שהגיעהו מן הבשת והכאב, אמנם קללת חרש אחר שאינו שומע ולא יצטער בזה אין בזה חטא ע"כ הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הביטה בענין המקולל בלבד, ואמנם הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס. וכך מצאנו המקבלים ע"ה הביאו ראיה על אסור קללת אי [זה] איש מישראל מאמרו ית' לא תקלל חרש. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' ה"ג] אין לי אלא חרש מניין לרבות כל אדם ת"ל בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] לא תקלל חרש דבר הכתוב באמללים שבאדם. וכל מה שאמרנו שהוא לוקה בתנאי שיקלל בשם [מכילתא שם, רמב"ם שם ה"ג. שבועות ל"ו ע"א, סנהדרין נ"ו א']. וכן אם יקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שהמקלל חברו בשם בלאו אחד והוא לא תקלל חרש, והמקלל איזה דיין שיהיה עובר בשני לאוין ולוקה שתים, והמקלל נשיא עובר שלש [רמב"ם שם], ולשון מכילתא [משפטים דכספא פי"ט] כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה ת"ל אלקים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו], מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ד' דברים ובן נשיא שקלל אביו חייב משום לא תקלל חרש משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאור מכל מקום, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בלשון הר"ם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאינו חייב עד שיקלל בשם או בכנוי מן הכנויים. כי כשיקלל בה' הוא שמראה הפעלות כעסו עליו ושנאתו הגמורה שנראה שרוצה בהשחתתו כאשר יקללהו בשם מי שבידו להשחיתו ולהמיתו, ויראה לי, שענין אזהרה בקללה היא לשתי סבות מן המקלל ולמנוע מקולל, כי אולי דמיוחד הוא למה ויראתו אותם, ולשמירת המקולל ר"ל כי כאשר יתפעל המקלל לקללו יזיקהו יחשוב שיהיה מקולל מה' אחר שהזכירו. והמקלל את המת פטור. כי מעט הוא שיתנועע האדם להנקם מן המת על דרך הרוב, והמקולל לא ירגיש בזה שיהיה אפשר שיגיעהו הזק. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית שהמקלל עצמו לוקה [ברכות נ"ו ע"ב, מכות י"א ע"א]. הוא להרחקת תנועת הכעס, כי ידוע הוא שלא יקלל אדם עצמו כי אם בכעס גדול. אחד מבעלי העיון מבני עמנו אמר לי כי הקללות כאשר הם בהזכרת ה' עושה רושם. ומפני זה הורחקה הקללה בשם. ולא נתאמת לי דבר זה על דרך החקירה. אמנם מה שאמרו רבותינו [ברכות שם, מכות שם] קללת חכם אפילו לחנם היא באה. נאמין זה כמו שנאמין דברי הקבלה, וידוע הוא כי החכם הדבק בה' אשר מברך יבורך ואשר יאור יואר כמו שנראה בספורי התורה בעניני האבות. ויש לנו טעם אחר בענין קללת חכם אפילו לחנם היא באה, ובענין נדוי אפילו על תנאי צריך הפרה [מכות י"א ע"ב] ששניהם לפי דעתנו כונה אחת.
<h2>דף לה:</h2>
המצוה ט"ו לישבע בשמו [סהמ"צ לר"מ עשה ז'] שנאמר ובשמו תשבע [דברים י' כ'] כבר בארנו כונת מצוה זו והשלמות הנמצא בה, וזה לשון הר"ם בספר המצות צונו לישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לאמת ענין אחד או להרחיקו, כי בזה יש לו יתעלה כבוד ויקר וגדולה, והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע. ובבאור [אמרו] [שבועות ל"ה ע"ב] אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. ר"ל כמו שבועה שאין צריך אליה הזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה [רמב"ם שבועות פי"א ה"א], ולזה לא תותר השבועה באחד מן הנבראים כמו מלאכים והכוכבים, אלא על צד חסרון המצורף כמו שישבע בשמש, והוא ר"ל אדון השמש ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבנו מה נכבד שמו, והנשבע נשבע באדון משה או במי ששלח משה [נדרים י' ע"א] וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים להאמינו שיש באותו הדבר אמתת עצם, כשישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, אשר בא הפירוש המקובל [סוכה מ"ה ע"ב סנהדרין ס"ג ע"א, רמב"ם שבועות שם ה"ב] כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הנה הכתוב ובשמו תשבע, ר"ל שאליו בלבד האמין האמת אשר ראוי לאדם שישבע בו ע"כ. ומפני שהנשבע בה' יתעלה ראוי שיכוין לבו לישבע באמת, אמרו רבותינו [במ"ר כ"ב א' תנחומא ויקרא ז' מטות א'] את ה' אלוקיך תירא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע, לפי שהיראה וההכנעה והעבודה יביאוהו שלא ישבע לשקר, ומפני שהזריז טוב בכל ענין ואפילו בדברים שנתבארה הזהרתם אמרו רבותינו [נדרים ח' ע"א תמורה ג' ע"ב] שנשבעין לקיים את המצוה. והביא ראיה ממאמר דוד [תהלים קי"ט ק"ו] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ויש מי שבאר זה מאמרו ובשמו תשבע, ויש מן החכמים [תמורה שם] שבאר שנשבעין לקיים את המצוה היה נכלל במצות ובו תדבק. והכל כונה אחת, ויש מן הגדולים [השגת הרמב"ן בסהמ"צ שם, וזו דעת רס"ג] שכתב שאין זו מצות עשה אלא לאו הבא מכלל עשה, ר"ל ובשמו תשבע ולא באחד מן המשרתים להודיענו שיש אסור עשה לנשבע באחד מן המשרתים.
<h2>דף לו:</h2>
המצוה ס"ט [סהמ"צ לר"מ עשין ע"א, רמב"ם הל' שגגות פ"ט, זבחים נ"ד ע"ב]. לשון הר"ם בס"ה צוה מי שיעשה עון ידוע שיקריב קרבן אשם ויתכפר לו וזהו אשם ודאי, והעונות שיתחייב עליהם זה הקרבן הם המעילה, והגזלה, ובעילת שפחה חרופה, ושקרות ושבועת הפקדון, וזהו שכל מי שמעל בשגגה והוא שיהא [צ"ל, שנהנה] בשוה פרוטה או יותר (ונשבע) מן ההקדש בין הקדש בדק הבית בין הקדש מזבח [מעילה ט"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ח]. או מי שגזל חברו בשוה פרוטה או יותר ונשבע [ב"ק ק"ג ע"ב, רמב"ם ה"ז]. או מי שבא על שפחה חרופה בין בשוגג בין במזיד [כריתות ט' ע"א, רמב"ם ה"ה] יתחייב שיקריב קרבן על חטאתו, ואינו קרבן חטאת אמנם הוא אשם, וזהו הקרבן יקרא "אשם ודאי" [רמב"ם שם ה"א זבחים שם]. אמר במעילה [ויקרא ה' ט"ו] וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' וגו'. ואמר [שם כ"א—כ"ב] וכחש בעמיתו בפקדון [וגו'] ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' [שם כ"ה]. ואמר [שם י"ט כ'—כ"א] ואיש אשר ישכב את אשה וגו' והיא שפחה נחרפת וגו'. והביא את אשמו וגו' ע"כ. כבר בארנו [מצוה ס"ח] ששם "אשם" נאמר על חטא מן החטאים שאינו ידוע שיביא על הודע שלהם קרבן חטאת, ולפי זה הדרך נאמר באשם ודאי שבא בדבר שאין בו מעשה כלל גמור להנאה, או בדבר שאין בו מעשה כלל, או בדבר שאין אסורו חמור, ונשבע על שקר בשבועת הפקדון אעפ"י שהוא עון גדול אין בו מעשה כלל ושפחה חרופה אינה כשאר עריות ששפחה חרופה חציה שפחה וחציה בת חורין שקדשה עבד עברי ובא פי' קבלה אמתית שצריך שתהיה היא גדולה מזידה וברצונה ובעולה כדי שתלקה היא ואז מביא אשם, אמנם אם היא קטנה פטורה מן המלקות והוא פטור מקרבן, ואינו חייב עד שיבעול ויגמור כפי מה שבאה הקבלה האמתית כי אז נגמר אשמו. וכן בא אשם על טומאת נזיר והצרעת שאין בהם חטא גמור.
<h2>דף לז:</h2>
האזהרה רמ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ח, שבועות פ"א ה"ח] הוזהרנו מלכפור בחקים המחוייבים לנו ועלינו והפקדונות שהופקדו אצלנו, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"א] לא תכחשו, ונתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון סיפרא [שם שם ג'] לפי שנאמר [שם ה' כ"ב] וכחש בה ונשבע על שקר למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תכחשו. וכבר ידעת [ב"מ ד' ע"א] שהכופר בפקדון פסול לעדות אעפ"י שלא נשבע לפי שעבר על אמרו יתעלה לא תכחשו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה, אמנם מאמרם שפסול לעדות כי אחר שמכחש בדבורו אין ראוי לסמוך על עדותו.
האזהרה רמ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רמ"ט, שבועות פ"א ה"ח] הוזהרנו מהשבועה שנשבע אותה לכפור בחק המחוייב לנו, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"א] ולא תשקרו איש בעמיתו. והמשל בזה שאם כפר בפקדון כבר עבר על לא תכחשו ואם נשבע על כפירתו כבר עבר על לא תשקרו. ובספרי לא תשקרו מה ת"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר למדנו ענש אזהרה מניין ת"ל לא תשקרו. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בחמישי משבועות [ל"ו ע"ב], ושם נתבאר שהנשבע שבועת שקר על כפירת ממון עובר בשני לאוין משום לא תשבעו בשמי לשקר ומשום לא תשקרו איש בעמיתו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת. ובא נשבע על כפירתו בלשון לא תשקרו כי השקרות יותר מן הכחש והכזב, ששקר הוא הפך האמת לגמרי ואחר שנשבע על כפירתו החזיק בתרמית ולפיכך מיוחס בשקרות.
<h2>דף לח:</h2>
המצוה רמ"ו. נצטוינו בדין טוען ונטען [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ו] והוא אמרו [שמות כ"ב ח'] על כל דבר פשע. יושר זה הדין מבואר שאם טען לו מטלטלין וכפר הכל ועד אחד מעיד בדבריו הנטען ישבע שבועת התורה [שבועות ל"ח ע"ב, רמב"ם הל' טוען ונטען פ"א ה"א], אחר שיש לטוען קצת ראיה. אמנם מפני שעד אחד אפשר שיסיתהו הטוען להעיד לו לתועלת או הנאה שיגיע לו מזה לא חייבהו לשלם על פיו. ורבותינו תקנו [שבועות מ"ד ע"ב, ב"מ ה' ע"א, רמב"ם פ"ב ה"א] שאם הנטען חשוד על השבועה ראוי לסמוך על דברי הטוען או עדות העד, אמנם הטילו שבועה על הטוען כדי לברר הדבר. ומה שבא בדין זה [שבועות ל"ח ע"ב] שמודה במקצת חייב שבועה מן התורה וכופר בכל פטור, היושר בזה מבואר כי אחר שכפר בכל, נראין דברי הנטען שלא היה מעיז בפניו אם הלוהו, אבל כשהודה במקצת נראין הדברים [כדעת] הטוען ומפני שאין אדם מעיז פניו הודה לו במקצת [והשאר רוצה להשמט ממנו עד שיהיו לו מעות]. או הכונה בו כי אחר שהודה לו במקצת אולי הנטען שכח, כי הנותן מעות הוא שזכור יותר מן הענין, לפיכך הטילו שבועה עליו להזכירו [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ ג' ע"א]. ומה שמודה על יושר זה הדין שאם הודה לו ואמר לו אמת שהלויתני אבל מחלת לי או נתת לי או החזרתי לך שבזה נראין דברי הנטען [רמב"ם פ"א ה"ג]. ומפני שרבו הרמאין והטוענין דברי שקר תקנו חכמי התלמוד שישבע הנטען בכל הטענות שטוען טענת ודאי ואיננו נשבע.
<h2>דף מ.</h2>
האזהרה רפ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רפ"ח, הל' עדות פ"ה ה"א] הוזהרנו מלהביא ענש או לקחת ממון בעדות [עד] אחד, ואפילו יהיה בתכלית הכשרות, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. אמר ע"ה [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] לכל עון הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי באפשר קרוב הוא שיעיד האחד כדי לעזור את חברו בסבת אהבה, או אפשר שיעיד בדדמי ליה בלא ידיעה אמתית, אך שנים רחוק הוא שיעידו דבר אלא באמתות. אמנם אמרם [כתובות פ"ז ע"ב, שבועות מ' ע"א וספרי דברים שם] אבל קם הוא לשבועה, כי אחר שהאחד מוצא עזר לדבריו אעפ"י שלא נחתוך הדין על פי עד אחד יש לחוש לדבריו לפיכך נטיל שבועה על האחד.
<h2>דף מה.</h2>
האזהרה רנ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ו, דעות פ"ו ה"י] הוזהרנו מלענות היתומים והאלמנות. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"א] כל אלמנה ויתום לא תענון. וזאת האזהרה כוללת שלא נענה אותם לא בדברים ולא במעשה אבל נדבר עמהם בנחת ובדברים טובים ונתנהג עמהם כטוב המנהגים, והמקצר מדבר מזה עבר על אזהרה זו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, לפי שאלו אמללים ואין להם מנהיג לפיכך צריך שנפליג לדבר עמהם בנחת ודברים טובים שלא יחשבו שלשפלותם באשר אין להם מנהיג יקל האדם בהם ויגיע להם צער בזה. ובאה בזאת האזהרה ענש גדול להודיע שהשגחת ה' בשפלים ואת דכא ושפל רוח, והוא אמרו [שמות שם כ"ב] אם ענה תענה אותו וחרה אפי וגו', ולהיות השגחת ה' בפרטים אמ' אדון הנביאים [דברים ו' י"ח] ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וידוע ה' שכל דבק בה' ר"ל שלם בשכל, הוא שיעוררהו שכלו לקרב האמללים.
<h2>דף מט.</h2>
המצוה רמ"ב. נצטוינו בדין שומר חנם [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ב, רמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"א ופ"ג] והוא אמרו [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. יושר זה הדין מבואר [בבא קמא ק"ח ע"א] ששומר חנם פטור מגנבה ואבדה ושאר האונסין אחר שישבע, שכן הוא כמו שטען אחר שאין לו תועלת בזה אינו מחוייב בשמירה, ובלבד שלא יפשע כי כאשר נאבד בפשיעתו הרי הוא כמזיק בידים. לפיכך המפקיד לחברו כספים או דינרין ונגנבו או נאבדו חייב באחריותם שאין להם שמירה אלא בקרקע, אמנם דברים שדרכם להניח בתיבה ומגדל כגון כלי משי וכלי זהב אם הניחם שם פטור ואם לאו חייב [בבא מציעא מ"ב ע"א, פסחים ל"א ע"ב, רמב"ם פרק ד' ה"ד]. וכל זמן שפשע בשמירת הפקדון אפילו נאבד באנס כגון שהניח הכלים במקום שאינו בדרך שמירתן ונפלה דלקה בבית ונשרף חייב, אחר שפשע בפקדון [בבא מציעא שם, רמב"ם ה"ג]. ואפי' הניח הפקדון עם שלו דבשלו הוא רשאי בשל אחרים, ואחר שמסרו לו חבירו לשמור צריך שיניחנו במקום הראוי לשמירתו. ואם הניחו במקום העשוי להשתמר מן הגניבה ואינו שמור לענין הדליקה, כגון מחיצה של קנים וכיוצא בזה ובאו גנבים ולקחוהו משם חייב הואיל ולא היה במקום המשתמר מן הדליקה [שם ורמב"ם ה"ו], וכל זה לכונה שכתבנו. וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד, לפיכך אם הנפקד מסר הפקדון לאחד מבני ביתו הגדולים והודיעו שהוא פקדון הנפקד פטור, וזה שנמסר לו חייב שהרי זה כאלו מסרו המפקיד לזה [שם מ"ב ע"ב, רמב"ם ה"ח].
המצוה רמ"ד. נצטוינו בדין השואל [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ד, רמב"ם שאלה ופקדון פ"א פ"ג] באמרו [שמות כ"ב י"ג] [ו]כי ישאל איש מעם וגו'. יושר זה הדין מבואר שהוא חייב בכל מה שפטורין שאר השומרים, כי אחר שהוא משתמש בה ונהנה ממנה [ב"מ ל"ד ע"א] הרי הוא כאלו קנהו מאתו ונתחייב בדמיו. אמנם אם מתה מחמת מלאכה פטור, שלכך השאילו [ב"מ צ"ו ע"א]. ומה שנ' בתורה [שמות כ"ב י"ג] בעליו אין עמו שלם ישלם, וכן הדין בשאר השומרים, ואם בעליו עמו השומרים פטורים [ב"מ צ"ה ע"א]. ובאה הקבלה האמתית [משנה שם צ"ד ע"א וגמ' צ"ה ע"א] שאם שאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אעפ"י שלא היו שם בשעת הגנבה או בעת האנס פטורין. אפשר להיות הכונה בזה הואיל והבעלים שאולין או שכורין לשמור, ושמירת הדבר ההוא עליהם הואיל ושלהם הוא, אמנם כשאינם שאולין או שכורין בעת השאלה והשכירות השמירה על השואלים ועל השוכרים ואעפ"י שהבעלים היו בעת שנאבדו השומרים חייבים, שכבר הוטלה חיוב השמירה עליהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ נ"ו ע"א] שדין ארבעה שומרים איננו בקרקעות ועבדים ושטרות, ידוע הוא שאין הקרקעות צריכים שמור, ורחוק הוא שיאמר פשיעה בענין הקרקעות. וכן בענין העבדים שכל בן דעת שומר את עצמו. אמנם בשטרות כבר בארו רבותינו [שם] שהטעם מפני שאין גופם ממון, וזה אמת שרחוק הוא שיגנבו או יאבדו לפי שאין תועלת בהן. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם נ"ו ע"ב, נ"ז ע"ב] שממון הקדש איננו בדין ד' שומרים, אפשר שכונו בזה כדי שלא ימנע שום אדם מלקבל דבר של הקדש, לפי שאין אדם שומר דבר משל חברו אלא לתקות גמול או לאי זה סבה אחרת אשר ביניהם, ודברים של הקדש בידוע שכל אדם נזהר בהם לשמרם, אמנם כשקנו חייב שכבר נשתעבד בהם וקבל עליו [ב"מ נ"ח ע"א, רמב"ם שכירות פ"ב ה"א]. ותקנו חכמים [שם ורמב"ם ה"ב] שיהיו נשבעים על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות. וכתב הר"ם הלכות שכירות פ"ב [שם ה"ג] יראה לי שאם פשע שומר בעבדים וכיוצא בהם חייב לשלם פטור בעבדים וקרקעות אלא כמין הגנבה והאבדה והמיתה כיוצא בהם, שאם היה שומר חנם ומטלטלין נגנבו או אבדו ישבע ובעבדים ושטרות וקרקעות פטור מן השבועה, וכן אם היה שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלים פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקעות ומזיק מטלטלין. וזה דין אמת לנבונים וכן ראוי לדון.
המצוה רמ"ג. נצטוינו בדין נושא שכר והשוכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ג, רמב"ם הל' שכירות פ"א] שדין שניהם אחד הוא כמו שבארו ואמרו [ב"מ צ"ג ע"א, שבועות מ"ט ע"א] שלשה דינים לארבעה שומרים, והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ט'] כי יתן איש אל רעהו חמור וגו', ישור דין זה מבואר כי אחר שהוא נושא שכר, הרי הוא כאלו קבל עליו אחריות כל דבר קרוב שימצא כגון גנבה ואבדה, אמנם אונסין גדולים כגון נשבר או נשבה או מתה או נטרפה הבהמה או ספינה שטבעה בים או שנכנס בליסטים מזויין [צ"ל נלקח בלסטים וכו' עי' ב"מ כ"ט ע"ב, ושם צ"ג ע"ב] וכיוצא באלו מן העניינים הרחוקים ודבר שאין בכחו לשמור פטור [רמב"ם שם ה"ב].
